החלטה בתיק בש"א 881/05

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בתיק עב 1716/03 (מותב בראשות כב' השופט אברהמי).  פסק הדין ניתן ביום 5.4.05 על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט.

2.      ואלה העובדות הרלוונטיות לעניננו:

2.1.   הצדדים הסמיכו את בית הדין קמא לפסוק לפשרה הן בתביעת המבקש והן בתביעה שכנגד שהגישה המשיבה. ביום 4.4.05 נשמעו העדים וביום 5.4.05 ניתן פסק הדין. בפסק הדין חייב בית הדין את המשיבה לשלם לתובע פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, הפרשי שכר והפרשי דמי הבראה. בית הדין קמא דחה את התביעה לתשלום דמי הסתגלות, פגיעה בשם הטוב והפרשות לקרן השתלמות ולביטוח מנהלים. כמו כן תבע בית הדין קמא את התביעה שכנגד. לבסוף קבע בית הדין קמא כי הבקשה של המבקש שעלתה בתום ההוכחות לחייב את המשיבה לשחרר את פוליסת ביטוח המנהלים שלו חורגת מכתב התביעה ולכן אין להעתר לה. בית הדין קמא קבע כי במקרה של איחור בתשלום פיצויי הפיטורים ישולמו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

2.2.   ביום 27.6.05 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד. בבקשה הסביר המבקש כי פסק הדין הומצא לב"כ הקודם אשר ייצג אותו בתחילת ההליך (עו"ד קוסוביץ) ולא לב"כ שייצגה אותו בהמשך ההליך (עו"ד בן דוד). אכן עיון ברישומי בית הדין קמא מעלה כי פסק הדין הומצא לעו"ד קוסוביץ ביום 17.4.05, על אף שבפסק הדין נרשם כי המבקש מיוצג על ידי עו"ד בן דוד. לטענת המבקש פסק הדין הומצא לו על ידי עו"ד קוסוביץ "רק לפני אולי 3 שבועות" ממועד הבקשה.

2.3.   הבקשה להארכת מועד הוגשה מבלי ששולמה בגינה אגרה. ביום 6.7.05 החליטה כב' הרשמת גליקסמן כי הבקשה "תפתח" רק לאחר שתשולם האגרה. ההחלטה הנ"ל שוגרה בדואר ביום 10.7.05 לב"כ שנרשם כמייצג את המבקש, עו"ד בראל.

2.4.   המבקש שילם את האגרה רק ביום 9.11.05. לטענתו עו"ד שטיפלה בו לצורך הגשת הערעור קיבלה ממנה תשלום עבור האגרה אך היא לא טיפלה בכך, מבלי שהמבקש מודע לכך. המבקש מדגיש כי הוא פגוע ראש ומוגבל בשל תאונה שארעה לו בשירות מילואים בעת שנפל ממשאית ביום 13.5.04. לבקשה צרף המבקש אסופה של מסמכים.

2.5.   הבקשה נשלחה לתגובת המשיבה ותגובתה לא נמסרה, חרף הארכת המועד. לפיכך ניתנת החלטתי גם בהעדרה.

3.      עיון בכתב הערעור מעלה את הטענות הבאות:

3.1.   המשיבה לא ביצעה את מלוא פסק הדין, ושילמה לו רק חלק קטן מהסכומים שנפסקו.

3.2.   המבקש עותר לסעדים הבאים: לחייב את המשיבה לשלם לו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל; לחייב בתשלום מוגדל בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו ממועד מתן פסק הדין; ל"עיין שוב" בהחלטת בית הדין קמא לאור המהירות שבה ניתנה במיוחד לאור דחיית התביעה לדמי הסתגלות וכן סוגיית שחרור ביטוח המנהלים לאור ניסוח המוסכמות והפלוגתאות.

4.      על פי תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן - תקנות בית הדין) המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא שלושים יום מהיום שבו הומצא למערער פסק הדין. עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה " מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא .

5.      במקרה הנוכחי לאחר ששקלתי את טענות המבקש החלטתי שלא להאריך את המועד וזאת מן הטעמים להלן:

5.1.   הבקשה להארכת המועד הוגשה לראשונה ביום 27.6.05. הבקשה לא התקבלה מאחר ולא שולמה אגרה בגינה. מאז המבקש לא עקב אחרי הבקשה ורק בחודש נובמבר 2005 בא לבדוק מה עלה בגורלה. המבקש תולה זאת בבאת כוחו שלא שילמה את האגרה, אך טענה זו לא נתמכה בתצהיר או באישור מאת באת הכח.

5.2.   המבקש מפנה למצבו הרפואי. אלא שבאסופת המסמכים לא מצאתי אישור עדכני הנוגע לתקופה שמחודש יוני 2005 ועד לחודש נובמבר 2005. כמו כן, לא ברור מדוע ליקוייו הבריאותיים מנעו ממנו מלטפל כנדרש בהגשתו של הערעור במועד.

5.3.   זאת ועוד וזה העיקר, במסגרת השאלה אם הוכח טעם מיוחד מביא בחשבון בית הדין גם את שאלת סיכויי הערעור. במקרה זה סיכויי הערעור נמוכים משני טעמים: הראשון, הם מכוונים כנגד פסק דין לפשרה. ככלל בית הדין הארצי אינו ממהר להתערב בפסקי דין לפשרה. הדבר יעשה רק במקרים קיצוניים וחריגים. במקרה זה המבקש לא שטח שום טעם שכזה. העובדה כי פסק הדין ניתן 'במהירות' אינה מהווה טעם שכזה. השני, מנימוקי הערעור עולה כי הערעור מכוון בין היתר גם כנגד התנהלות המשיבה לאחר מתן פסק הדין. טענות שכאלה אינן ממן הענין בערכאת ערעור.

6.      לאור האמור לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין מתקיים טעם המיוחד המצדיק את הארכת המועד להגשת ערעור על פסק דין לפשרה שניתן מעל כחצי שנה ממועד הגשת הבקשה ומעל ארבעה חודשים לאחר שפסק הדין הומצא למבקש. מאחר ולא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום ט' בשבט, תשס"ו (7 בפברואר 2006), בהעדר הצדדים.

אילן איטח,  רשם